אופס... נזכרתי... ונזהרתי
בצהרים עקבתי אחר עכביש
שברח ממני לכיוון של הכביש.
ואני כה רציתי איתו לשחק
אך הוא נעלם לי וככה סתם התרחק.
ואז כשלא היה לי מה לעשות
צץ במוחי רעיון- משהו אחר לנסות.
מין תעלול שהוא מטופש ומביש-
להחליק עם הגלגיליות שלי באמצע הכביש.
ואז להמתין שתגיע מכונית במהירות
ואני אעשה איתה תחרות
כי אני מין "סופרמן" כזה כאילו
ויש לי תכנית מסודרת אפילו...
אז אופס... נעצרתי... ונזכרתי...
שהכביש הוא מקום מסוכן ביותר
ובעיות של שעמום- הוא איננו פותר.
גם אין הוא מגרש בו אפשר לשחק
והשומר על נפשו- מן הכביש יתרחק!
פעם ראיתי בטלויזיה תמונה-
הראו שם איך נגרמה תאונה.
החלונות ברכב היו שם סגורים
והילדים מאחור לא היו חגורים...
זה נכון שאני מה-זה שונא להיות חגור
ובתוך כסאי להיות כלוא וסגור.
מה שאני מעדיף זה לעמוד מקדימה
וללחוש סודות באוזן של אמא...
ואז אופס... נעצרתי...
חיש נחגרתי ולהוריי אז אמרתי:
הורים יקרים! הן עליי אתם מכל רע שומרים
ומפני סכנות בכביש מזהירים.
אז אנא מכם- אל תגלו כלפיי רחמים ופתיחות
ואל תוותרו לי אף פעם על חגורת הבטיחות!
היום בא והגיע, אותו לא הצלחנו לדחות-
לכיתה שלנו נכנסה האחות...
ואמרה: "תהיו בשקט ילדים והפסיקו עם השריקות
כי אני עומדת לתת לכם היום שתי זריקות".
אני לא האמנתי למשמע שתי אזניי
ובינינו, זה לא כל כך מצא חן בעיניי...
אז ניסיתי לברוח ומן הכיתה יצאתי
ואת עצמי לפתע בחדר השירותים מצאתי.
"יש! ברחתי!" אמרתי
ואז אופס... נעצרתי...
לכיתה חזרתי... כי נזכרתי-
שהזריקה היא חיסון, בעזרתו הגוף על מחלות גובר.
נכון, זה קצת כואב
אך אחרי דקה זה עובר!
פעם, כשהלכתי עם אמי לחנות
היא איבדה בגללי את כל הסבלנות.
כי אני נצמדתי לחלון הראוה
נועצת עיניים בבובה עטורת-גאווה.
וכמה שאמא הסבירה לי ואמרה
שהבובה הזאת "על באמת" יקרה,
כלום לא עזר, ואני פרצתי בצעקות
רקעתי ברגליים והמשכתי לבכות.
ואז אופס... נעצרתי...
את הדמעות עצרתי... ובעצם נזכרתי...
שאני לא תינוקת!
ועל הצגות ברחוב לא "בונים".
כי ההורים רק מתעצבנים
ודווקא אז לא קונים..
